לילך קצת רטנה כאשר נשלחה על ידי מירה, הבוסית שלה לייצג את המשרד בהנהלת איגוד יחסי הציבור. לא היה לה חשק או מוטיבציה להשתתף בפעילויות של הארגון והיא לממש ראתה בכך מטרה, אבל מאחר וזו הייתה משימה מטעם העבודה, הבטיחה לעצמה שתעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר.

ישבו בהנהלה סביב שולחן ארוך למעלה מ-30 אנשי יחסי ציבור ודוברים, חלקם ותיקים, חלקם צעירים. לילך לא ממש הכירה אותם.  בנימין וולדרמן, יו”ר האגוד מאז ומתמיד  העלה את הרעיון לפעול בקבוצות עבודה כדי לקדם משהו סוף סוף באיגוד ולאחר שכולם הסכימו נחלקו לקבוצות.

לילך התנדבה לשבת בקבוצה שלטעמה הייתה החשובה ביותר – הקשר מול האוניברסיטאות והמכללות אשר לימדו תקשורת והאיגוד רצה לדרוש, או ליתר דיוק לבקש ליצור מסלול מיוחד ליחסי ציבור כמו גם להשפיע על התכנים שילמדו שם. “בטח,” חשבה לעצמה לילך, “זו עשויה להיות השלמת הכנסה עבור לא מעט אנשים, ללמד במכללות ובאוניברסיטאות”.

כעבור שבוע, התקבצה קבוצת העבודה במשרדים של “קשת תקשורת”. כאשר נכנסה מצאה ששת חברי האיגוד שציפתה לראות ואת … דורון י. איש יחסי הציבור המפורסם ביותר והמצליח ביותר.

ברגע הראשון לא ממש זיהתה אותו, אבל כאשר די מהר הבינה במי מדובר. כל האחרים התייחסו אליו בהרבה כבוד.

אחרי הקפה והסמול טוק, התיישבו סביב השולחן ושוב ערכו סבב היכרות. דורון י. הציג את עצמו ובטון מתנצל הסביר את נוכחותו במקום “אינה ביקשה שאגיע וכשאינה מבקשת… אתם יודעים, אי אפשר להגיד לא.”

דורון י. היחצ”ן של המדינה היה גבר מרשים לכל הדעות. גבוה, חתיך, לבוש היטב על פי צו אופנת הגברים האחרונה. הוא היה כבן חמישים מלא אנרגיות והומור.

לילך נזכרה איך מירה כאשר זכתה סוף סוף בלקוח עם תקציב שמן התיישבה מרוצה בכיסאה ואחרי דקה פלטה. נו, אבל דורון י. גובה לפחות עשרת אלפים דולר ויותר מכל לקוח שלו. הלוואי עלי.